מרכז נא לגעת | סדנת גבינות ויין בחשיכה | נמל יפו

PhotoGrid_1437420692951[1]

היתה לי הזדמנות בעבר להגיע לארוחת ערב במסעדת בלקאאוט שבמרכז נא לגעת בנמל יפו, אלא שפחדתי ונמנעתי. פחדתי ממה שארגיש בעקבות החוויה.

במרכז נא לגעת, המלצרים כבדי ראיה, עיורים וחרשים (מי שלא, חייב ללמוד את שפת הסימנים). המקום הוקם בכדי לתת לבעלי המוגבלויות הזדמנות שווה ומקום עבודה .

הגענו בזוג לחגוג את יום הבסטיליה בסדנת גבינות ויין. התנסיתי בעבר בסדנת טעימות יין, אלא שהפעם זו היתה סדנה מיוחדת במינה, היא התקיימה בחשיכה. לפני שנכנסנו לסדנה קיבלנו הדרכה שתעזור לנו בהמשך. רחצנו היטב ידיים, כי נצטרך להשתמש בהן בהמשך, קיבלנו מלצר – מדריך שילווה אותנו בחשיכה וידריך אותנו לא רק בדרך אלא גם ינחה אותנו איך לגשת לשולחן, למה שמונח עליו ויהיה זמין לכל דבר שנצטרך, בתנאי שנקרא לו ולא ננופף בידיים (הרי הוא לא רואה)

במפגש עם המלצר שלנו, מוחמד, נחמץ ליבנו על כך שהוא חיכה לנו בחשיכה. אחרי רגע נפל לנו האסימון, שזה לא באמת משנה לו, כי הוא כבד ראיה. למרות המוגבלות, מוחמד שומר על מצב רוח וחוש הומור. הוא נוהג בנו ברגישות ורכות מיוחדת כאילו אנחנו מכירים מזמן.

מוחמד הנחה אותנו לא להניח ידיים על השולחן, שלא יפלו לנו הכוסות והאוכל. אותי עניין איך בכלל נכנסים לתוך החושך, איך צועדים פנימה, איך סומכים בעיניים עצומות על מי שהרגע פגשנו. מוחמד לקח לי את היד ואמר 'לעשות רכבת'. פתאום הבנתי שזה לא פשוט להשתמש במגע שאמור להיות שמור לרגעים אינטימיים, בשגרה.

PhotoGrid_1437420919138[1]

מרגע שעברנו בדלת, היינו תלויים לגמרי במוחמד. מאותו הרגע, הפכנו אנחנו להיות המוגבלים והוא הרואה.

מוחמד הוביל והושיב אותנו לשולחן. יכולתי לחוש שיושבים לידי ובעיקר לשמוע את כל היושבים מסביבי מדברים. יכולתי ממש לשמוע סיפורים שונים וגם להתמקד בכל אחד ואחד מהם בנפרד. מדהים איך חוש השמיעה מתחדד כשחוש הראיה לא קיים.

סדנת היין החלה. הייתי קשובה במיוחד. אין טלפונים, אין הסחות דעת. בסדנה רגילה, הראיה מהווה אחוז גבוה, כמעט 100% כשחוש הטעם והריח רק מאשרים את מה שהעין רואה. בסדנה בחשיכה, הכל נקבע על פי חוש הטעם והריח. הריחות והטעמים מתחדדים, המרקמים מקבלים מקום מרכזי בחוויה.

טעימות היין והגבינה היו שונות מאלו שהכרתי. כדי לדעת מה אני טועמת הייתי צריכה לחבר את המרקם, הריח והטעם וגם אז, לא תמיד זה הספיק.

בחוויה האישית שלי אני דברנית לא קטנה, בחשיכה השתתקתי. הרגשתי נוח לא לדבר. הרגשתי נוח לצחוק ולהשתחרר. היושב לצידי ששותק רוב הזמן, נפתח. הרגיש נוח לשאול ולדבר. יש משהו מאוד משחרר כשלא מביטים בך. השיפוטיות לא נראית.

בתחילת הפוסט הזכרתי בעלי המוגבלויות. בסוף הסדנה יצאתי בהרגשה שבעלי המוגבלויות האמיתיים הם הרואים. לפעמים הראיה מגבילה. היא לא מאפשרת לחושים האחרים לבוא לידי ביטוי, מונעת מחלקנו עשיה ומניעה אחרים לעשות דברים שהיו מוכנים לותר עליהם. מביאה איתה ביקורתיות ושיפוטיות. מכריחה אותנו לראות מה שלא חייבים. האור נמצא אצל כל אחד בפנים ומקרין החוצה.

אני שמחה ונרגשת שהסכמתי לקחת חלק בחוויה הנדירה הזו ואין לי ספק שזו רק הפעם הראשונה בדייט בחשכה.

מודעות פרסומת